אורן

אורן הוא ספר השירה השביעי של שגיא אלנקוה. זהו מחזור שירים אחד בהיקף של ספר קטן, ועניינו התבוננות בעץ אחד, "האורן-מוּל".

למרות שכותרתו היא שם של עץ, אין זה ספר של כתיבת טבע. האורן המתואר הוא מעין בן-שיח אילם, חידה, מראָה, אח למשורר וגם זר ודוקר, מורה שותק, ספינקס מחטני. 

האורן הוא "מין כברה" (מסננת), וגם המשורר הוא "כלי ריק וטוב"; את שניהם מניעה "הוויה נעדרת שֵם", רוח חיים מַצמיחה. כך, האורן נהיה מעט "אנושי" בספר, והמשורר נהיה מעט "עצי": האורן מלמד את המשורר "וַתַר על הדעת", אך המשורר גם מקנה דעת לאורן, דעת שיכולה להביא את העץ לעוץ עצות למשורר.

שיחת המשורר עם עצמו דרך העץ נעה בין היומיומי ("כיצד זוכים במָעָה מזערית?") למטפיזי ("מהי התנועה שמבקשת ההוויה?"); בין רגעי ייאוש וקטנוּת ("הגוף – נקודה זערורית") להבלחות של תקווה ("האורן קורן מעבר לחלון / כדי שֶמִי מאיתנו / שזקוק לדעה / לעוד אבן דרך – / זו תימצא לו").

שגיא אלנקוה נולד בחדרה ב-1977 והיום הוא מתגורר בזיכרון יעקב. זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת תשע"א ובפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש אשכול לשנת תשע"ו.