התאומים | שירי אהבה

מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים
פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?
יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,
סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת
הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.
אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית
רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.
לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,
לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.

לאחר שבע שנות שתיקה פואטית אורית גידלי חוזרת עם ספר חדש ואמיץ בשם התאומים. זהו ביטוי פואטי רב עוצמה, מחייב חיים, שובר לב. קולה השירי של גידלי מגיע כאן לשיא חדש, הממשיך את המהלך של שירתה ומראה אותה בכוחה כמשוררת בעלת שיעור קומה ונוכחות חזקה וייחודית במרחב הפואטי של השירה הישראלית. היא שכונתה בעבר כממשיכת הנוסח של עמיחי, מוסיפה לכתוב כאן שירת אמת שנובעת מהחוויה האנושית, בכוחה האינטימי לפנות אל הרבים ולדבר בלשון בני אדם.

השירים בספר החדש עוסקים במשבר אמון בנישואים. הם מלווים שני אוהבים משברון הלב המקורי שלהם ועד לפרידתם. לכאורה- אלו שירים על סוף ועל אכזריות, ובכל זאת, כותרת המשנה של הספר עומדת- שירי אהבה.

איזו אהבה זו אם כן? אהבה שמתגלה מתוך ההריסות ומתוך מה שנותר, אהבה שבוחרת בחיים ומציתה להבה שבכוחה להצית יער שלם. שפת ההרבה נוכחת בקובץ בכל עוצמתה, והיא מחזיקה בתוכה אפילו סימני קריאה שנוכחים בה כאמצעי פואטי.

הספר הזה הוא דרך נפלאה ללמוד על כאב, ומצד שני דרך נפלאה להשתכנע בחיים, להציף את הקורא בחשמל העולה מן הנפש הגדולה.

השירים משאירים את העיניים פקוחות לרווחה, גידלי חושלה באש ובסבל והיא יודעת לפנות אל הרבות והרבים, שם הייתי, כך כאבתי, זאת ראיתי, עלי לספר הכול. ד"ר יערה שחורי

אורית גידלי (1974) משוררת, סופרת, מרצה ומנחה סדנאות כתיבה. שיריה פורסמו בין היתר ב"תרבות וספרות" של הארץ, בכתבי העת "ננופואטיקה, "מאזניים", "גרנטה" ו"משיב הרוח". פרסמה שלושה ספרי שירה קודמים.  הקימה ומנהלת במשותף עם אשכול נבו את בית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" ומשמשת בו מנחה ועורכת.

יום

1
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים בְּהַתְאָמָה.

זוֹכֵר?
לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם.
הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ,
יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר.
הָיְתָה שִׁכְבָה שֶׁל טַל עַל הַיָּם.
נִשַּׁקְתָּ אוֹתִי.

חָזַרְנוּ רְעֵבִים.
הַחַשְׁמַל לָחַץ בְּעוֹרְקֵי הַקִּיר,
וּבְכָל זֹאת אָכַלְנוּ לְאַט.
דִּבַּרְנוּ מִלִּים רְווּיוֹת.
כְּאִלּוּ אֲנִי אֵשֶׁת רֶנֶסַנְס וְאַתָּה צַיַּר הַדְּיוֹקְנָאוֹת
שֶׁהֶחְלִיט שֶׁהַבֹּקֶר הוּא לֹא מְצַיֵּר.

2
אַחַר כָּךְ לָקַחְנוּ תֵּה מֵהַבַּיִת
אֶל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה.
הָאַהֲבָה הִתְגַּלְּתָה כְּמַתָּן בַּסֵּתֶר,
בַּהַחְלָטוֹת מַה לֹּא לְסַפֵּר.

הָעֶרֶב יָרַד.

בַּבֶּטֶן הֶהָרָה שֶׁל הָעַפְעַף
בָּעֲטוּ הַמִּשְׁאָלוֹת.

סוֹדִי הָיָה גָּלוּי לְפָנֶיךָ.
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר.

3
מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים
פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?
יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,
סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת
הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.
אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית
רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.
לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,
לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.

אלף לילה

אַחֲרֵי הַחֻלְצָה הַוְּרֻדָּה שֶׁלְּךָ הַקְּרוּעָה, וְאַחֲרֵי שֶׁדִּמְיַנְתִּי שֶׁאֲנִי זוֹ שֶׁקּוֹנָה לְךָ אַחֶרֶת, וְאַחֲרֵי שֶׁנָּסַעְתָּ עַד לָעִיר שֶׁלִּי כְּדֵי לִרְקֹד, וְאַחֲרֵי שֶׁסָּחַבְנוּ אֶת הַסַּפּוֹת הַכְּחֻלּוֹת לַדִּירָה הַחֲדָשָׁה, וְאַחֲרֵי שֶׁהִתְקַשַּׁרְנוּ לַאֲנָשִׁים עִם שֵׁמוֹת רוּסִיִּים מִדַּפֵּי זָהָב בִּשְׁבִיל לִשְׁאֹל עַל הַמִּשְׂחָק שֶׁסַּבְתָּא שֶׁלְּךָ הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת, וְאַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד מֵהַתִּקְרָה בַּחֹרֶף אֲבָל לֹא נֶעֱלַבְנוּ מֵאֵיךְ שֶׁהַחַיִּים שֶׁלָּנוּ נִרְאִים, וְאַחֲרֵי הַדִּיסְק שֶׁנִּתְקַע דַּוְקָא בַּחֻפָּה, אָמַרְתִּי לְךָ לִבְדֹּק שֶׁהַטֵּיְפּ שֶׁל הַמָּקוֹם קוֹרֵא צְרוּבִים, וְאַחֲרֵי הַיְלָדִים שֶׁהֵגִיחוּ אֶל הַבֶּכִי מִן הַצְּעָקָה, וְאַחֲרֵי הַחֶשְׁבּוֹנוֹת וְהַמָּמוֹנוֹת שֶׁהִצְטַבְּרוּ כְּמַחֲלָה וְכִתְרוּפָה לֹא תּוֹאֶמֶת, וְאַחֲרֵי מְסִבַּת הַסְּלוֹאוּ מִיּוּטְיוּבּ בַּסָּלוֹן כִּי הִתְקַמְצַנּוּ עַל בֵּיבִּיסִיטֶר לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה (וְאַחֲרֵי שֶׁהֵשַׁבְתִּי לְךָ כֵּן פְּעָמִים רַבּוֹת וּפָחוֹת מִזֶּה הֵשַׁבְתִּי לְךָ לֹא, אֲנִי מִתְגָּאָה בְּזֶה עַכְשָׁו, מִישֶׁהִי שֶׁחָיְתָה אֶת חַיֶּיהָ כְּסִפְרוּת וּמְגַלָּה שֶׁהָיוּ מָתֵמָטִיקָה) וְאַחֲרֵי שֶׁהָלַכְנוּ לַאֲסֵפוֹת הוֹרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא חַיָּבִים, וְאַחֲרֵי שֶׁאִלְתַּרְנוּ כִּסּוּי לְחַלּוֹנוֹת הַמְּכוֹנִית, וְאַחֲרֵי שֶׁהִרְגַּעְתָּ אוֹתִי אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה, וְאַחֲרֵי שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מַה יּוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְאַחֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ מִתּוֹךְ שֵׁנָה, וְאַחֲרֵי שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁלֹּא תָּפֵר אֶת הַהַבְטָחָה הַגְּדוֹלָה לֶאֱהֹב אוֹתִי גַּם אִם תָּפֵר אֶת הַהַבְטָחָה הַקְּטַנָּה עַד הַזִּקְנָה, וְאַחֲרֵי שֶׁלִּרְגָעִים לֹא דָּאַגְתִּי, וְאַחֲרֵי שֶׁרָאִיתִי אֶת הַהוֹדָעָה בַּטֶּלֶפוֹן שֶׁלְּךָ, וְאַחֲרֵי שֶׁשָּׁאַלְתִּי מִי זֹאת שֶׁכָּתְבָה, וְאַחֲרֵי שֶׁהֵרַמְתָּ אֵלַי עֵינַיִם, וְאַחֲרֵי שֶׁעָצַרְתִּי לִנְשֹׁם, רֶגַע לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה

עיתונות

ביקורת של בכל סרלואי, מקור ראשון

ביקורת מאת עדו ניצן, ישראל היום
ראיון שערך עם המשוררת גואל פינטו, בתוכנית הרדיו "גם כן תרבות"