שירים לְיֹוָה הוא ספר שיריו השביעי של בנימין שבילי. הספר מחולק לשני ספרים: "שירים לְיֹוָה" ו"שירים לאנדרוגינה", אשר מייצרים מהלך רעיוני אחד הכולל שתי תמות המשולבות זו בזו וממילא מהדהדות זו את זו: משבר אמונה באל ופרידה מבת זוג (בהתאמה). למרות השבר הכפול, נדמה שהוא מבטל עצמו לנוכח כמיהה עזה לאיחוד מיסטי עם האל ולאיחוד אירוטי עם בת הזוג., זהו ספר מחאה כואב וכועס נגד המרחק מהאל ומהאהבה, אשר חושף באמצעות המצוקה הרגשית של הדובר את התשוקה להרמוניה, להתקבלות תפילתו.
זהו ספר ננופואטי הכולל רצף שירים קצרצרים. השירים נטולי כותרת ולכן המעבר ביניהם זורם, דינמי ולא קטוע. סגנונם וירטואוזי, משחקי ועשיר בדיאלוגים עם המקורות היהודיים ולעיתים אף הנוצריים והמוסלמיים, סינתזה אופיינית לשבילי. הספר מקורי בדיאלוג האינטנסיבי שלו עם האל והאהובה ואותה מקוריות באה לידי ביטוי גם בשפה, הרוויה חידושים לשוניים שנונים (אנדרוגינה, אנדרוגין, יֹוָה). זהו ספר נועז מבחינה מיסטית (אפילו שם הספר כמעט ואומר את השם המפורש) ומבחינה החשיפה הזוגית והאירוטית – שני נושאי טאבו מרכזיים בחברה. זהו ספר שהקריאה בו קולחת, הבנתו אינטואיטיבית והוא תרומה חשובה לארון הספרים הרוחני העברי.
