תפריט
טל ניצן פירסמה עד כה ארבעה ספרי שירה: "דומסטיקה", "ערב רגיל" ו"לשכוח ראשונה" (עם עובד) ו"קפה השמש הכחולה" (אבן חושן), תרגמה למעלה משבעים ספרי שירה ופרוזה, מאנגלית ובעיקר מספרדית, ועיבדה את הספרים "הרפתקאות דון קיחוטה" ו"שקספיר לפני השינה" לקוראים צעירים. היא ערכה את האנתולוגיה "בעט ברזל" (הוצאת חרגול) לשירת מחאה עברית, ושתי אנתולוגיות לשירת אמריקה הלטינית: "זהב החוסר-כל" (עם עובד) ו"פעמון הפרא" (הקיבוץ המאוחד). היא עורכת את הסדרות 'לטינו' לספרות היספאנית (הקיבוץ המאוחד) ו'מקומי' לספרות עברית (כרמל), ואת כתב העת "אורות". זכתה בין השאר בפרס למשוררים בתחילת דרכם, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם לשירה בעילום שם, ופרס ראש הממשלה לסופרים.
כתיבת שירה קדמה אצלי לתרגום, אבל ברגע שהתחלתי לתרגם שירה הפסקתי לכתוב – למעשה באופן לא מודע ממש השתקתי את עצמי. קל מאוד, קל מדי, כמשוררת צעירה, להיאלם מול נפילים כמו פבלו נרודה, אוקטביו פאס, ססאר ואייחו. במשך כמה שנים כתבתי את השירה שלהם במקום את זו שלי. רק אחרי תהליך ממושך הצלחתי שוב לפלס לי דרך אל הקול שלי ולהעז להשמיע אותו: להגיע להכרה שגם לו יש מקום בעולם. אחת התוצאות של התהליך הזה הוא קנאות וזהירות שיש לי ביחס לקול שלי: אני מאוד עומדת על המשמר ביחס לאותנטיות שלו, מקפידה להרחיק ממנו מה שחשוד כעקבות או הדים של אחרים.
איך הוצאתי את הספר הראשון לאור? זה סיפור לא פואטי במיוחד. אחרי שבמשך כמה שנים פרסמתי שירים בכתבי עת והתגבש כתב יד, קראתי לו "דומסטיקה" בניגוד לדעתם של כל חברַי הכותבים, ושלחתי אותו להוצאת עם עובד. אחרי שבועיים או שלושה, בדיוק כשהתייסרתי במה שחשבתי לשפעת והתברר בהמשך כדלקת קרום המוח, התקשרה אלי עורכת השירה של עם עובד, ניצה דרורי-פרמן, לבשר לי שהספר התקבל. אמרתי לה: אוקיי, אבל סליחה, כרגע הראש מתפוצץ לי, וניתקתי.
בעיקר טלטלות. מכל הסוגים. תזוזות רגשיות ופיזיות. משהו שמתנדנד מתחת לרגליים, משהו שנעתק למקום אחר.
למרות העניין שלי בשירה פוליטית, רוב הכתיבה שלי לירית ואישית ונולדת מגלים בשלולית הקטנה שלי. מצד שני, כידוע, קשה להפריד כאן. באנומליה של המציאות שלנו הגבול בין האישי לציבורי שברירי לגמרי, קו החזית מגיע עד סף הדלת ומעבר לה. התערובת הזאת מתבטאת גם בשירים. בעבר כתבתי יותר שירים חברתיים ופוליטיים מובהקים, בנושאים ובנימה, היתה איזו הפרדה תמאטית בשירה שלי. היום החומרים האלה מתבטאים בדרכים אחרות ומחוללים שינויים בשירים "אישיים", או תלויים מעליהם כמו איום, או תקועים בתוכם כמו הפרעה.
לביוגרפיה שלי יש השפעה ישירה על הבחירות שלי בתרגום: אם בילדותי לא הייתי חיה כמה שנים בדרום אמריקה, ואם לא הייתי לומדת ספרות היספאנית באוניברסיטה, מן הסתם לא הייתי מתרגמת את נרודה או את קורטאסר. ובשירה שלי אולי לא היתה כזאת נוכחות לנושאים כמו בית, ילדות, איבודים והגירה. כך גם לגבי החוויה הישראלית הספציפית שלי, והקיום שלי כתל אביבית. אבל זה רק חלק. ביוגרפיה היא עניין מתעתע. מה אנחנו כותבים מתוכה ומה נגדה? מה בזכות ומה למרות הביוגרפיה? מסוכן לראות בשירה אוטוביוגרפיה, או אוטו-פורטרט. אני עדה מאוד לא אמינה. לחלומות ושאר דברים שלא היו ולא נבראו יש אותו משקל כמו לעובדות ביוגרפיות. אמנם יש טקסטים כמו המחזור 'באיזו ארץ' בספר "לשכוח ראשונה", שעוסק בנדודים ובמעברים התכופים שאפיינו את ילדותי. לטקסט הזה קבעתי גבולות ביוגרפיים ברורים ולא הרשיתי לעצמי לחרוג מהם. אבל בספר "ערב רגיל" בשיר עם אותה כותרת, אני מתארת בפרוטרוט ערב מ'חיי' באיזו עיירה אירופית שבה ישראל היא שמועה רחוקה, ידיעה שמבליחה לפעמים בעיתון. התיאור ריאליסטי ומדוקדק אבל כולו בדיה. ובשירים אחרים מחליף אותי כותב שמכונה "הנוסע", או משורר ארגנטינאי בשם לואיס סבסטיאן מסֶטו. הביוגרפיה היא עול כבד מכדי לציית לה תמיד.
כאמור, בשלב הראשון התרגום היה כמעט קטלני לשירה שלי, ועד היום אני נזהרת מאוד מהשפעות – הרי תרגום הוא הקריאה הכי עמוקה, המשוררים האלה ממש עוברים דרכי. יחד עם זה ברור לי שמשהו מכל זה מחלחל אלי והחשיפה הקרובה הזאת מעשירה, מרחיבה את הספקטרום. גם ברמה הטכנית: אולי לא היה עולה בדעתי לכתוב סונטות אם לא הייתי מתרגמת סונטות של סרוואנטס או של פאס. אבל המשוררים 'שלי' לא מתחילים ומסתיימים באלה שתרגמתי. ת.ס. אליוט, זביגנייב הרברט, יאיר הורביץ, סירקה טורקה, נורית זרחי, קרובים וחשובים לי לא פחות מאלחנדרה פיסארניק, ויותר מנרודה או ממצ'אדו.
כאמור, במקום הזה הגבולות מטושטשים. אני לא טוענת כמובן שהחוויה האישית לא קיימת באופן נבדל, בסופו של דבר רוב השירים שלי נובעים ממנה, אבל הרבה פעמים חסרה לי מידת הניתוק הנחוצה כדי להסתכל בחלון ולראות רק השתקפות של עצמי או של הבית שלי. צריך להדגיש, זו לא טענה מוסרית: אפשר להיות אדם מעורב ולכתוב שירי טבע בלבד. אף אחד לא 'חייב' לכתוב על שום דבר – זה מתכון לשירה תפלה. אבל גם אם לרוב נקודת המוצא שלי רגשית ופרטית, לפעמים קשה לי להפריד. פצע נוגע בפצע. שיר כמו 'עוד נוקטורן' מתחיל במשהו פנימי ומבודד, "כּוֹס תֵּה, תְּאֵנָה וַאֲנִי / מְמַיְּנוֹת מַנְגִּינוֹת" ומסתיים בחוץ שפולש פנימה: "וְהָלְאָה מִזֶּה / הַרְחֵק מִמִּסְתּוֹר הַבַּיִת / הָעֱנוּת שֶׁכְּבָר נִחַר קוֹלָהּ / שֶׁאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ עוֹד". כך שבעיסוק הכפול הזה אין סתירה בעיני. הרי לא חסרות כפילויות: אני כותבת שירה, אבל בסדרות שאני עורכת אני עוסקת בפרוזה. האפשרות להיות כמה דברים, ללכת בכמה דרכים בלי להיאלץ לבחור, היא בשבילי אחת המתנות היקרות של העיסוק בספרות.
מה שנחוץ לי זו הפוגה: זמן ושקט והשילוב המוזר הזה בין ריכוז לריחוף – אלה בדיוק המשאבים שהמעורבות החברתית זוללת. מול הבית שלי יש שישה דקלים עתיקים, גבוהים עד כדי כך שלפעמים נדמה שהעננים מסתבכים בהם. ברגעים הנדירים שאני יכולה לשבת בלי לעשות כלום, רק להביט בהם, אני זוכה למשהו מהשקט הזה, או לפחות הרעש מתרחק קצת לרגע. בעולם מושלם הייתי כותבת עליהם או בהשראתם. בעולם שלי אני נסחפת לאותן "זירות התרחשות", והפעילות התובענית הזאת לרוב לא מזינה את הכתיבה אלא מתקיימת על חשבונה ומנתקת אותי מהיצירה ולא פעם מביאה אותי לרפיון ידיים (ביחס לשירה, לא לעשייה). המצרכים האלה, שקט ופנאי, נעשים כל כך נדירים עד שכל שורה שאני מחלצת מעצמי נראית לי לפעמים כמו נס שלא יהיה לו המשך.
טקסים, בימים העמוסים שלי, הם מותרות, משהו בדיוני לגמרי. אני 'כותבת' תוך כדי הרבה דברים אחרים, שרובם שונים ורחוקים מאוד מכל גרסה של חדר משלי. התחלות רבות נזנחות כי לא הצלחתי לעצור ולהעניק להן את הרגע הנקי שהן זקוקות לו כדי להפוך לשיר. בספרדית יש אימרה: El que no llora, no mama: מי שלא בוכה, לא יונק. מה שנכתב בסופו של דבר הוא מה שמתעקש מספיק כדי לשרוד את המַדרֵסה של היומיום.
שתי האפשרויות בעייתיות, לפחות בניסוח הזה, מאחר שהן מגדירות את השירה כמכשיר בשירות משהו אחר ולא כמהות בפני עצמה. הפונקציה התרפויטית לא מעניינת אותי, לא ככותבת ולא כקוראת. אפשר לראות בה אחת מכמה 'תוצאות נלוות', נקרא להן. שירה מדליקה אותי בדיוק בנקודה שבה היא חדֵלה להיות יומנית או תרפויטית ותו-לא, והופכת ליצירת אמנות. גם בניסוח "כתיבה מגויסת/בעלת "מסר" יש אותה תפיסה 'תועלתנית' של שימוש בשירה לשם השגת איזו תכלית שמחוץ לה. יש לי עניין רב, כמובן, בשירה מעורבת, פוליטית, חברתית, אבל העניין הזה הוא בראש ובראשונה פואטי. סלוגנים מוצלחים ואפקטיביים שמעבירים היטב מסר כלשהו יש בשפע על שלטים בהפגנות, אבל "בעט ברזל" הוא ספר שירה, וכשערכתי אותו חיפשתי שירים טובים. שירה לא חייבת לעשות משהו, רק להיות.
אולי יש אימפקט סמוי מן העין. אולי אימפקט של כנף פרפר. ואולי בכלל לא. בכל מקרה זאת שאלה סוציולוגית יותר מאשר ספרותית. כשאני כותבת שיר מחאה, אני לא מגדירה אותו מראש ככזה, ולא שואלת את עצמי מה יהיה האימפקט שלו, או איך יגיבו קוראיו העלומים, אם בכלל יהיו לו קוראים. אני כותבת אותו כי אני חייבת, כי הנושא שלו הדיר שינה מעיני ולא ייתן לי מנוח אם לא אכתוב אותו. אני כמו מי שצורח בתוך חדר ובאותו רגע לא שואל את עצמו אם שומעים אותו מחוץ לקירות. בספר הראשון שלי, "דומסטיקה", בשיר "המטרה", כתבתי על אישה פלסטינית שכרעה ללדת, ובדרך לבית החולים חיילים במחסום חווארה הרגו את בן זוגה ופצעו אותה. התינוקת שרדה "אֲבָל הִצְלִיחוּ לִתְפֹּר לִבְלִי הַפְרֵד / אֶת יוֹם הוּלָדְתָהּ לְיוֹם קְבוּרָתוֹ שֶׁל אָבִיהָ /וְגַם לָצֶקֶת מִשְׁנֶה תֹּקֶף בַּהַבְטָחָה / "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָּנִים"." בספר הבא, "ערב רגיל", השיר "בטון" הוא על עוד אישה שאיתרע מזלה ונאלצה לנסות לעבור במחסום (בית פוריק הפעם) בדרך ללידה. החיילים לא נתנו לה לעבור, בסוף היא ילדה במחסום והתינוקת מתה. ארבע שנים מפרידות בין שני הספרים. את שני השירים כתבתי בהרגשה שבא סוף העולם. שאין נורא ומפלצתי מזה. שמשהו עכשיו חייב להשתנות, כמו בסדום. כמובן, שום דבר לא השתנה, רק החריף, רק הפך לדבר שבשגרה. האם שני השירים האלה (או כל שיר מחאה אחר שכתבתי אני או משוררים אחרים) שינו משהו? תיקנו איזה מעוות? קירבו במילימטר את הגאולה? האם חייל אחד – לא מאה, אפילו לא עשרה – קרא והושפע? האם יולדת אחת פחות עונתה והושפלה? ברור שלא. האם משום כך אני צריכה לראות בשירים האלה (ובשירת מחאה בכלל) כישלון? אותה תשובה. כוחה של שירה פוליטית לא נמדד בהשפעה מיידית ומדידה על המציאות – זאת ציפייה שגויה. אבל אם היא טובה היא נשארת, והיא עשויה לתת מקום של פקפוק, או התנגדות, או מרי, לקוראים וגם לכותבים.
