תפריט
אֵיךְ לָחֲמוּ לוֹחֲמַי לְחֻמִּי / נִגְלָה עֲלוּמִי וְסַף עֲלוּמִי
בִּשְׁאוֹל וְדוּמָה דְּמוּת לְעַמִּי / פֶּן אֶדְמֶה אֵין דֳּמִי לְדָמִי
רַבֵּה בְּרַבְרַב וְרַב לְאֻמִּי / אֶשֹּׁם לְשַׁמָּה בְּרֹב אֲשָׁמִי
מֶלֶךְ יְקוּם, קוּם נְקֹם בְּקָמִי / אֵלֵךְ וְאָשׁוּב אֱלֵי מְקוֹמִי
ביאור מילולי:
שורה ראשונה: לחומי – התקיפו את בשרי (על פי צפניה א, י"ז). נגלה עלומי – נחשף חטאי שהיה חבוי. סף עלומי – תמו ימי הנעורים הנעימים.
שורה שניה: בשאול… לעמי – עמי דומה לקבר ולשאול. פן… לדמי – מרוב חששות לכליוני אין לי רגיעה.
שורה שלישית: רבה – הנהֵג את צבא העם (על פי שופטים ט, כ"ט). ברברב ורב – באויב רברבן ומרובה. אשום לשמה – אני עתיד להפוך לשממה.
שורה רביעית: בקמי – באויבי הקם עלי.
(הנוסח והביאור על פי מהדורת ישראל לוין, כרך א', עמ' 34)
ב-1994 כתב המשורר ט. כרמי את "שירים והדמיות בעל כורחי", מחזור שירים שעוסק במחלת הסרטן שתקפה אותו. באחד השירים הוא מסגיר את נושא המחזור בדרך מפתיעה ומצמררת למדי. הוא כותב כך: "עָלַי לְהוֹדִיעַ לְכָל מָאן / כִּי סָר תַּן אֶל מְעוֹנִי". בשורות אלה יש שתי חידות. אחת היא מעין חידת היגיון שצריך לשמוע כמה פעמים עד שמבחינים במילה "סרטן" שחבויה בה. החידה השנייה היא אנושית ורגשית: מדוע כרמי מוסר את הודעתו בצורה חידתית כל כך, שיש בה עירוב של זעזוע ושעשוע? חלק מן ההסבר נתן המשורר עצמו שש שנים קודם לכן, בשיר הבא:
נְאוּם הַמְשׁוֹרֵר
מִסְכֵּן מַלְאַךְ הַמָּוֶת,
הוּא לֹא יוֹדֵעַ לְשַׂחֵק בְּמִלִּים,
לַעֲשׂוֹת חַיִּים.
הטיעון היסודי של כרמי הוא שמשחקי המילים הם יתרונו של האדם על המוות. מה שלא פחות חשוב הוא האופן שבו הטיעון הזה מוצג. המשורר כאן אינו פונה למלאך המוות ומתעמת איתו, וגם לא מהגֵג בינו לבין עצמו את דעתו על אותו מלאך, אלא בוחר ב"נאום המשורר". לנאום יש יתרונות ברורים על פני האפשרויות האחרות: הוא פומבי מצד אחד, אך מצד שני הוא לרוב מבוצע בפני קהל ספציפי. הכפילות הזאת מאפשרת למשורר כאן לעמוד בגלוי ולדבר, אך לעשות זאת בפני קהל אוהד, ובעיקר – מאחורי גבו של מלאך המוות. אמנם ייתכן שהמלאך יתפרץ לאולם ויאזין לנאום, אבל התחכום של כרמי נושא בתוכו הנחה מובלעת חשובה מאוד: נאום מהסוג הזה מלאך המוות לא מסוגל להבין. מבינים רק שותפי הסוד, המתוחכמים, אלה שיודעים לשחק במילים ולעשות חיים. יש מידה של התנשאות בנאום כזה, אבל יש בו גם מידה לא מבוטלת של גבורה. אולי גבורה של חלשים, אולי גבורה שאפילו היא לא תוכל למוות הגס, אבל בכל זאת – גבורה.
לגבורה מהסוג הזה ולמשחקים מהסוג הזה יש לכרמי שותפים רבים בשירה העברית הקדומה. מתחילתו שילב הפיוט העברי יסודות של משחקי מילים, חידתיות ושעשוע. פייטנים סידרו את שיריהם לפי הא"ב, הם חתמו טור שירי במילה כלשהי והתחילו את הטור הבא באותה מילה, הם היטו שורשים עבריים לצורות מרהיבות ומשונות שלא נראו כמותן קודם לכן. את כל זה עשו המשוררים הללו בזמן שכתבו שירים שעסקו בנושאים רציניים ולעיתים טראגיים, כמו צרות השיעבוד, תלאות הגלות ובוא המוות. מסתבר שאפילו כמה מאנשי ימי הביניים בעצמם חשו במוזרוּת שבחיבור הזה בין שעשוע וטרגדיה, וניסו לתת לו הסברים שונים. אחד הנפוצים שבהם טען שמשחקי המילים והחידות אינם אלא אילוץ. גזירות שונות, שמנעו מיהודים להתפלל או ללמוד תורה בלשון פשוטה ורגילה, אילצו אותם להמציא שפת סתרים פואטית שתצפין את המסרים הפנים-יהודיים מפני השלטונות הכובשים. הסברה הזו כנראה לא נכונה היסטורית, אבל אם לסמוך על כרמי, היא נכונה במובן הנפשי. בדיוק כמוהו, גם הם עמדו מול כוחות אכזריים וכל-יכולים של שמד ושיעבוד, וכמוהו הם חיפשו זירות שבהן יוכלו בכל זאת להיאבק קצת ולזכות בכמה נקודות לפני הנוק-אאוט הצפוי. בדיוק כמו כרמי, הם בחרו בגבורה של חלשים: בשיחות שרק הם מבינים, בשכלול של הצְפָנים הלשוניים שלהם ובשימוש עז-מצח באוצר המילים שלהם כנגד האויבים שאורבים להם בפתח.
הפיוט "איך לחמו" מאת ר' אברהם אבן-עזרא הוא דוגמה קיצונית מאוד לשיחה מהסוג הזה. זו שיחה מוצפנת, חצופה ונואשת מאחורי גבם של האויבים. בכל בית בשיר ישנם שני חלקים (הקרויים בשירת ספרד "דלת" ו"סוגר") שדוחסים לתוכם משחקי מילים, צימודים ושאר להטוטים בארבע או חמש מילים בלבד. בנוסף, כל החלקים של השיר מסתיימים בחֶרֶז "–מִי", ומעבר לכל זה השיר גם שקול בסגנון הספרדי של היתדות והתנועות. מדובר ללא ספק במופע וירטואוזי של אמן-לשון אמיתי.
אבל כשההתפעלות שוכחת, אפשר לשים לב בפיוט הזה גם לצד השני, הבעייתי, של השעשוע והמשחק. האם שיר כזה יכול באמת לרכוש את אמונו של קהל שלם? האם אין בו עודף תחכום, מן הסוג שייצוֹר חציצה לא רק בין המשורר למלאך המוות אלא גם בינו לבין הקהל שרוצה, בפשטות, להבין? לטעמי, מוטב לא למהר ולבטל כך את הפיוט בגלל ה"חכמולוגיוּת" שלו, אלא לראות גם בה חלק חשוב מהעניין. מפתח אפשרי למבט כזה הוא מה שאמר המשורר האמריקאי אדגר אלן פּו, שידע לא מעט על משחקי לשון, באחד ממאמריו: "מידת ההצלחה של צימוד (pun) מצויה ביחס ישר למידת אי-הנסבלוּת שלו". מה שפּו מציע כאן הוא שהטעם החמצמץ, או הבלתי נסבל, של המשחק המילולי הוא חלק חשוב לא פחות מהגבורה או הברק שלו. משחק המילים המוצלח מעיד על עצמו שהוא קשה לעיכול ולפעמים בלתי נסבל למחשבה. המשורר המשחֵק מדבר על גבורה אבל מעיד על חולשתו; מבקש שיחה קרובה אבל מרחיק את אוהביו; עושה שריר אבל חושף את רזונה המחריד של הזרוע.
בפיוט הספציפי הזה אבן-עזרא אפילו מגלה לנו בעצמו שהוא מודע למסכה שהוא עוטה כשהוא משחק. הגילוי מתרחש בארבע המילים האחרונות של הפיוט. אחרי שבעה משפטים שיריים דחוסים, וירטואוזיים, מרשימים ובלתי נסבלים, הוא מעמיד לפתע משפט פשוט בתכלית: "אלך ואשוב אלי מקומי". לא רק שאין כאן דחיסות; יש כאן אפילו איזה רוחב-יד בביטוי "אלך ואשוב", שבבת אחת קורע את המסכה מעל המשורר המשחק ואומר: זה כל מה שאני מבקש, להפסיק את המשחק, להפסיק את הכאב, לקום ולשוב לביתי.
