בְּעֵינַי הִיא בָּרָה: אנתולוגיית שירי זנות ופורנו

בְּעֵינַי הִיא בָּרָה היא אנתולוגיית שירי זנות ופורנו פרי מחקר רב שנים הכוללת 86 משוררים (55 גברים ו-31 נשים) ו–164 שירים, בעיקר מארבעים השנים האחרונות. זו אנתולוגיית שירה עברית ראשונה מסוגה המתמקדת באופן פואטי-היסטורי מובהק בזנות ובפורנוגרפיה. היא מעלה לסדר היום הישראלי סוגיה חברתית, אשר נמצאת בדרך כלל בשולי השיח, שלא לומר מודחקת ומושתקת. 

הספר מחולק לשמונה שערים, אשר פורסים מפה של נושאים מרכזיים. הראשון מקבץ שירי מחאה כלליים נגד זנות; השני מתמקד בקריה נאמנה תל אביב – המרחב הדומיננטי של רוב שירי הזנות הישראלים; השלישי: זנות בעולם; הרביעי: אהבת לקוח לזונה וניסיון להבין את עולמו הפנימי; החמישי: הדוניזם, הצדקה ותנועה על חבל טאבו דק המפריד בין מוסר להפקרות; הששי: זנות במקורות ובעולם העתיק; השביעי: הזונה כמטפורה, בדרך כלל לשירה; השמיני מוקדש לפורנוגרפיה. בסוף הספר אחרית דבר מסאית מקיפה מאת העורך העוסקת בדמות הזונה בשירה העברית. 

זה לא ספר מתנה לחג, אלא מנחת מודעות לשומרי הסף של הלא מודע הקולקטיבי הישראלי, אשר אינם אלא כולנו. זו אסופה של שירת התנגדות אותנטית, רבת פנים, לעיתים קרנבלית ופרובוקטיבית, הלוקחת אותנו מאון להן, למסע באסתטיקת החצר האחורית של השירה העברית. 

ד"ר גלעד מאירי (1965, י-ם), פרסם 21 ספרים, מהם שבעה ספרי שירה ושמונה אנתולוגיות שירה העוסקות בכדורגל, בספורט, בבית ספר, בטיסה, בתפילה ובמחאה חברתית (בשתיים האחרונות כעורך שותף). מנהל שותף של מקום לשירה וביה"ס לאמנויות המילה עם נועה שקרג'י. חתן פרס משרד התרבות לעריכה של מפעל ספרותי לשנת 2022.  

"אוֹמְרִים עָלֶיהָ זוֹנָה. וּמִי שֶׁבָּא אֵלֶיהָ חוֹשֵׁב שֶׁהִיא קֻפְסָא שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר, לְמַלֵּא בְּאֵיבָרִים קָשִׁים, וְאָז בְּנוֹזְלִים שְׁקוּפִים, שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם הַדֶּבֶק שֶׁל הָאַהֲבָה.

חוֹשְׁבִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁם בָּדוּי, אֲבָל הִיא זוֹכֶרֶת, בּוֹחֶרֶת לְהַסְתִּיר אֶת שֵׁם הַיַּלְדָּה מִפְּנֵי הַגְּבָרִים. וּלְהַחְבִּיא אֶת הַפָּנִים בְּתוֹךְ פָּנִים סְפוּגֵי עָשָׁן, הָאֶצְבָּעוֹת דּוֹלְקוֹת בָּאֵשׁ, סִיגַרְיָה בְּסִיגַרְיָה.

לִפְעָמִים, לְבַדָּהּ, הִיא שׁוֹאֶפֶת אַבְקָה לְבָנָה. עוֹלָה שְׁקֵטָה בַּמַּעֲלִית הַשְּׁחֹרָה שֶׁל הַלַּיְלָה. עוֹד מְעַט, הִנֵּה, הִנֵּה עַכְשָׁו, הִיא הוֹפֶכֶת כּוֹכָב."

(פתיחה וסיום השיר "הזונה" לענת לוין)