שיחה אותנטית מול השתוללות הלילה - על נורית זרחי

מאת: יונתן ברג

קריאה בשירתה של נורית זרחי מעוררת חרדה, משהו נשמט מתחתיך, קלפי המציאות נטרפים ואדמה אחרת לגמרי, בעלת חוקים הפוכים מתגלה. הדמיון הופך לאמת, ואילו היגיון היום יום נדמה כמסתור פרוץ וחסר הגנה.
חרדה היא בחלקה מערכת משוכללת לניווט, מזהירה מפני סכנות, מבקשת דריכות. הערנות שנפתחת כתוצאה מהחרדה מאפשרת להציב סימני שאלה בפני המובן, לשחרר ממרתפי התודעה חומרי בערה עתידיים, להפוך אותם לחום מפייס. לעבד את הטמון בנו, אשר בדרך כלל מוקף עור עבה של הסתרה.
קריאה במבחר המקיף שיצא כעת לזרחי, עצמות ועננים, מגלה משוררת שהיא מראה לתהליך זה. שירת זרחי הלכה והפכה חופשיה יותר, וכך האומץ והעומק של השבר שבין הנראה לעין והפירוש הפנימי הלך והתרחב, לכן הילדה בשיר "התקרה עפה" רואה איך התקרה "מתרחקת כול יום יותר ויותר" והיא נאלצת להתמודד מול שמיים פתוחים, ללא הגנת הממשי, החומרי.

השפה, מתווכת הזהות הגדולה, היא כלי שהתערבות במבנים הקשיחים שלו יוצר קרע במובן, לא ידוע שמחדד את המבט מפאת החושך, בדומה לאדם שחושיו נדרכים בעלטה. כך זרחי מדליקה אצל הקורא חושים כמו ספקנות, תדהמה, שהם הקודים הנפשיים של החרדה. בקריאה במבחר ניתן לסמן את השביל המפותל שיוצא מהספרים הראשונים ירוק ירוק, מטעי בר, אשה, ילדה, אשה, ודג. שם ניטש מאבק בין תבניות השירה המקובלות כמו הבלעת הדובר הישיר, לבין עולם בו מיתולוגיות פנימיות-אישיות אשר בנויות על דמיון, על תעוזה לסרב לדברים כפי שהם נראים, עולם בו הילדות היא מרחב פתוח, ודיבור משם שולל את חוקי הפיזיקה של ההיגיון המבוגר, את קשיחות תפיסת המציאות. במובן זה שם הספר אשה, ילדה, אשה הוא קוד סמוי להבנת שירתה. בין שכבות המנהגים שאנו עוטים על עצמנו, מתבוננים בעולם ומשחזרים פעולות, מחקים התנהגויות מקובלות, הופכים נוקשים. בתוך מנהגי היום יום עומדת מובלעת, אי שבו זיכרון הקליטה שלנו אחר לגמרי, לא בכדי זרחי חוזרת רבות, לאורך כל שירתה לילדות, לילדה, מנסה לתפוס את מערכת הקליטה שאבדה לנו, לכן אומרת הילדה בשיר "ציפור מעורבת": "ילדות מכה פעם אחת ונעלמת בחשכה. תתקרבי, אומרת הילדה, יש לי אתך חשבון, מי מדבר פה בשפת המדע, אינך יודעת שילדות היא ללא חשבון?"

אנו נעים בעולם אוחזים באצבעות לבנות את משענות ההרגלים והמנהגים, מסדרים את התופעות וההופעות על פי סדר משותף, אולם כול העת יכולת הקליטה הקדומה שלנו חורקת, ציפורניה שורטות את קירות התודעה, היא לעולם לא תמה, לא דוממת. וזרחי יודעת את זה, ומבינה כמה הקליטה הזאת היא בעלת משקל, וכמה אנחנו נותרים עיוורים למחצה בלעדיה, וצבועים בצבעים דהויים ועייפים, ולכן, למען קול הילדות וכישורי החלימה היא כותבת, ובגלל זה חשובה החרדה. בספר גן המוח ניתן לגלות את האמצעים להפעלת החרדה דרך השימוש בלשון: ריצפת השפה רועדת, התחביר מוכה במהלומות, אבק נושר, טיח מתקלף, המינים מתערבבים, נקודות החיתוך בין המילים כאוטיות, שיבושים מכוונים נשזרים בשירים. כול זה מייצר ערעור, ומביא את הקריאה לבלבול, לשיבוש הקליטה המידית. בפער שנוצר, ברגע המחלוקת בין הטעות לתיקונה נוצר מרווח, שהות. שם מנסה הקול המודחק להעז: כמו נווד בעיר חדשה, המום ושיכור מהמראות, פתוח לפירושים אישיים. אנחנו תמיד מספרים לעצמנו סיפור, טווים קשרים בין המראות, רשת ביטחון מול הנגלה אלינו, ובהעדר קשיחות, האפשריות לוהטות בידיים, ואפשר הכול. כך נעמדת זרחי מול המטרופולין של התודעה, עיר כל כך מדויקת שכול רחובותיה בעלי שם, ופורעת את הסדר, היא מנסה להנחיל לקורא את המבט הזה ולאפשר לו להיות זר בתוך המוכר, להטיל ספק, לבדוק את גבולות הקליטה, את אותם יכולות שאבדו לו, ומהם, לפעול פעולה אותנטית.

פעולה אותנטית פירושה להיות יחיד, ולקבל אחריות על כך. לסרב להיענות באופן אוטומטי להשקפות וזוויות המבט שגוהרות עלינו, מתווכות על ידי מוקדי הכוח. לכן זרחי אומרת בשיר "נניח": "יש להודות העולם הוא נטול עצם, בעץ אין עץ, בבית אין בית, ואגוזי בכי מצטחקים למרגלותיו". זרחי לא מבקשת לעקר את אוטומט התפיסה לשם כאוס, לא רוצה ליצור קפיאה אלא מקום בו הרגע יוכל לפעול על יכולות התפיסה כדבר פלאי.
לכן שירתה מפעילה מנועים סוריאליסטיים, אגדתיים, מה שאובד לנו הוא האמון, להישאר עומדים גם מול הלא מובן, מול הצד המיתי, צד שנותן מקום לפלא. לכן ברבים מן השירים חומרי הממשות זזים, נעים: "באמצע החדר עומד תהום". השפה שהיא הדלק המרכזי של קשיחות התפיסה היא גם מנוף. השירה מפעילה קצב אחר, תעוזה בשימוש בחומרי הלשון, כך שהפרשנות המילולית מאותגרת, אצל זרחי הדבר בולט, ישנו חוסר מנוחה תחבירי אצלה, היא לא אוחזת את השיר במושכות, במבנים ידועים מראש, ובכך מספרת לנו כי הדובר לא נתון למבט המודד, החיצוני, זה שמתבונן בפרספקטיבה על המעשה ומפסל אותו לתוך דוגמאות קיימות, להפך, הוא שקוע כולו בהתרחשות, הוא עד מהימן, אותנטי.

נדמה כי בשיר "מן המקום הזה" מתוך הנפש היא אפריקה, המצורף לרשימה, מקרקשות המפתחות להבנת קולה של זרחי, העולם בשיר הוא כוח התוקף ללא הרף. אנו מנועים מלהתרגל לתנועת המציאות, ובמצב הרעד התמידי הזה, בחוסר הנוחות בתוך הקיום, אנחנו נותרים עם המעשה האנושי שאנו מכנים "אהבה". מבט שיוצא החוצה תולה את זרוע הנפש העייפה על משענת בעולם. אצל זרחי האדם לעולם יקבל את העולם דרך העיניים הפרטיות, ייחבט בין הילדות לזקנה, ייפרד כול העת ותמיד יופתע מהפרידה. לכן המחווה האנושית היא שותפות, ללכת זה לצד זה ולהעיד על הדברים. עדותה של נורית זרחי מדברת במבט כפול, מעבר אחד עומדת ילדה שמציבה שאלות על העולם, מעט זרוקה ממנו, מעט מלאה בחדוות הגילוי, מעבר אחר, אישה למודת ימים, שתבונתה נובעת מהניסיון, ממי שהולך עם נפש קרועה לרווחה, מתקמרת כמתאר הנגיעות שנוגע העולם, מסתורי ומופלא. שני המבטים האלו הופכים שירה שהיא בו זמנית תרופת תבונה מול רעד הקיום והרעד עצמו שהכרחי כדי לנוע ולחיות.

מן המקום הזה / נורית זרחי

מַה שֶּׁאֲנִי מַקִּישָׁה עַל לוּחַ הַנְּחֹשֶׁת שֶׁל מִצְחֲךָ,
לְבַד הַלֵּילוֹת, גַּאֲוָתִי, הֶפְסֵדַי, אַתָּה מַחֲזִיר לִי
בְּתִיפוּף תֻּפִּים. מִתַּחַת לָרַעַשׁ
נִמְחָקִים כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יָדַי מִתְמַלְּאוֹת בָּהֶם חֲזָרָה.

וְאַל תִּטְעֶה, לֹא אֶת צַעֲרִי אֲנִי רוֹצָה לְחַלֵּק אִתְּךָ,
מַה שֶּׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת הוּא עֵד.
שֶׁיּוֹדֶה, מַה שֶּׁרָאִיתִי אָכֵן הוּא.
אֲנָשִׁים נִסְפִּים וְנֶעֱלָמִים כְּעָלִים בַּסְּעָרָה,
וַאֲנַחְנוּ, אֲפִלּוּ בְּצַעֲרֵנוּ אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהַחְזִיק.

כָּל מַה שֶּׁחָשַׁבְנוּ לִקְטֹף מִסַּנְסִנֵּי הַדֶּקֶל הַגְּבוֹהִים
נִרְאֶה עַכְשָׁו מִלְּמַטָּה כְּטֹרַח שָׁוְא.
אֲפִלּוּ אֶת הֶחֳרָפִים וְהַקֵּיצִים לֹא הִצְלַחְנוּ לְבַיֵּת,
תָּמִיד הֵם מִסְתַּעֲרִים עָלֵינוּ מֵחָדָשׁ.

גַּם לֹא אֶת גַּעְגּוּעֵינוּ, פְּחָדֵינוּ, נִדְמֶה
הַסַּכָּנָה לַאֲהוּבֵינוּ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת,
אֲפִלּוּ הָאֲוִיר הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר.
אַל תַּשְׁאִיר אוֹתִי לְבַדִּי עִם הָעוֹלָם.
מִכָּאן, כָּכָה נִרְאֵית הָאַהֲבָה.

מתוך הספר הנפש היא אפריקה, הקיבוץ המאוחד, 2005.

יונתן ברג, יליד 81, לומד לתואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, שוקד על ספרי ביכורים בפרוזה ושירה, מצפה לאהבה ותיקון.